Welcome to 5 Minute Mussar. This week is Sukkot, the Jewish Festival of Booths, a festival of Biblical origins and a former pilgrimage holiday to the former Temple in Jerusalem. Sukkot elicits from us the most profound question of what makes a life worth living. We Jews who observe eat our meals and sleep in this homemade temporary dwelling called a sukkah. Its beauty, its simplicity, its joyful meals and time under the canopy of God, under the stars: one feels complete, whole.
We just prayed on Rosh Hashanah and Yom Kippur to be written in the Book of Life. Sukkot, in its fragility with 3 open walls, in its brevity of temporary housing for seven days, reminds us how brief and vulnerable life is. We intensely reject the opening voice of Kohelet’s bitter resignation to a life without gratitude, to a life where the self reigns. In the sukkah, we feel that life is a gift from God that we repay by giving to and serving others. Joy of Sukkot is the awareness of and the recognition of the privilege to be alive. Indeed, it is the voice at the end of Kohelet, the Book of Ecclesiastes that we study on Sukkot, that recognizes what makes a life worth living, what makes his pending death as something he can accept. As something we can accept.
As a daily spiritual practice, Mussar prepares us for Mussar work, the daily triggers to which we can respond or react. In our daily lives, we run into people or situations that try our patience, that sometimes trigger our negative selves. Our Mussar practice of refining and balancing our middot, our soul-traits, creates an opening for us to awareness, to mindfulness that we can have space between the match and the fuse, that we can be aware that we are becoming impatient to a situation. We can practice recognizing how impatience is boiling within and practice self-restraint and choose not to act out.
But what happens when God and life upend all that we have come to count on, all that we expect, like with the current pandemic? Again, Mussar practice prepares for the challenges of life, but sometimes, something that started off with an incorrect assumption that it would disrupt our lives for a short time, a few months at most, has turned into something chronic. It is not unlike when one has a new injury or illness that is acute. We may be surprised by it, and may even find it unpleasant and unwelcome. However, we bear the burden and rely on our Mussar practice and tools to help us weather the injury or illness. But over time, six months later, that former acute injury or illness turns into something that is labeled as chronic.
Can Mussar practice help us with something chronic? Mussar saves us with something chronic. It is a saving-grace, a gift from Hashem/God, a life-vest thrown to us just when we think we wouldn’t make it. It is as if day-in and day-out of Mussar practice was waiting for this moment. Instead of breaking down, we find ourselves capable, ready, standing, assisting, praying and supporting: serving those in need all the while still caring for our families and ourselves well. Why? Because our daily Mussar practice has been a successful experiment in balancing.
God provided this gift of the modern Mussar movement to the Jewish people to face the challenges and demands of the 19th century. When our elders and ancestors hand down a tradition that actually is wise and supports our growth and refinement, celebrate it and use it wisely. Honor it, practice it, and pass it down to our children. Should COVID-19 continue, or another pandemic emerge, or worse, the effects of climate change unfold as warned, then our children will need it.
סוכות: מיקרוקוסמוס לחיי מוסר
ברוכים הבאים למוסר בחמש דקות. השבוע הזה הוא סוכות, פסטיבל הדוכנים היהודי, פסטיבל שמקורו בתנ”ך וחג עלייה לרגל לשעבר לבית המקדש בירושלים. סוכות מעלה מאיתנו את השאלה העמוקה ביותר מה הופך חיים שווה לחיות. אנו היהודים המתבוננים אוכלים את ארוחותינו וישנים בבית זמני זה ביתי הנקרא סוכה. היופי שלה, הפשטות, הארוחות המשמחות והזמן מתחת לחופת האל, מתחת לכוכבים: מרגישים שלמים, מוגשמים
פשוט התפללנו בראש השנה וביום הכיפורים שייכתבו בספר החיים. סוכות, בשבריריותה עם 3 קירות פתוחים, בקיצור הדיור הזמני שלה במשך שבעה ימים, מזכירה לנו כמה חיים קצרים ופגיעים. אנו דוחים בעוצמה את הקול הפותח של התפטרותו המרה של קוהלת לחיים ללא הכרת תודה, לחיים בהם העצמי שולט. בסוכה אנו חשים שהחיים הם מתנה מאלוהים שאנו מפרים על ידי מתן אחרים ומשרתים אותם. שמחת סוכות היא המודעות וההכרה בזכות להיות בחיים. ואכן, הקול שבקצה קהלת, ספר קהלת שאנו לומדים בסוכות, הוא שמכיר במה שעושה חיים שווה לחיות, מה שהופך את מותו העומד למשהו כמשהו שהוא יכול לקבל. כמשהו שאנחנו יכולים לקבל
כתרגול רוחני יומיומי, מוסר מכין אותנו לעבודת מוסר, הגורמים היומיומיים אליהם אנו יכולים להגיב. בחיי היומיום שלנו אנו נתקלים באנשים או במצבים שמנסים את הסבלנות שלנו, שלפעמים מפעילים את האני השלילי שלנו. תרגול המוסר שלנו של זיקוק ואיזון האמצע שלנו, תכונות הנשמה שלנו, יוצר בפנינו פתח למודעות, למודעות שאנו יכולים להיות מרווחים בין ההתאמה לבין הפתיל, שנוכל להיות מודעים לכך שאנחנו הופכים להיות חסרי סבלנות למצב. . אנו יכולים לתרגל לזהות עד כמה חוסר סבלנות רותח בתוכנו ולתרגל ריסון עצמי ולבחור שלא לפעול.
אבל מה קורה כאשר אלוהים וחיים מעלים את כל מה שבאנו לסמוך עליו, את כל מה שאנחנו מצפים לו, כמו עם המגיפה הנוכחית? שוב, תרגול מוסר מתכונן לאתגרי החיים, אך לפעמים דבר שהתחיל מתוך הנחה שגויה שהוא ישבש את חיינו לזמן קצר, לכל היותר כמה חודשים, הפך למשהו כרוני. זה לא שונה מכך שיש פציעה חדשה או מחלה חריפה. אנו עשויים להיות מופתעים מכך, ואולי אפילו נראה שזה לא נעים ולא רצוי. עם זאת, אנו נושאים בנטל וסומכים על תרגול המוסר שלנו ועל הכלים שיעזרו לנו להתמודד עם הפציעה או המחלה. אך עם הזמן, שישה חודשים לאחר מכן, אותה פציעה או מחלה חריפה לשעבר הופכת למשהו שכותרתו כרוני.
האם תרגול מוסר יכול לעזור לנו במשהו כרוני? מוסר מציל אותנו במשהו כרוני. זהו חסד מציל, מתנה מאלוהים, אפוד חיים שנזרק לנו בדיוק כשאנחנו חושבים שלא נצליח להגיע. כאילו יום-יום ויום-יום בתרגול מוסר המתין לרגע זה. במקום להישבר, אנו מוצאים את עצמנו מסוגלים, מוכנים, עומדים, מסייעים, מתפללים ותומכים: לשרת את הנזקקים כל הזמן תוך טיפול בבני משפחותינו ובעצמנו. למה? מכיוון שתרגול המוסר היומיומי שלנו היה ניסוי מוצלח באיזון
אלוהים העניק מתנה זו של תנועת המוסר המודרנית לעם היהודי כדי להתמודד עם האתגרים והדרישות של המאה ה -19. כאשר זקנינו ואבותינו מוסרים מסורת שהיא חכמה למעשה ותומכת בצמיחתנו ובעידוןנו, חגגו אותה והשתמשו בה בחוכמה. כבדו את זה, תרגלו אותו והעבירו אותו לילדינו. אם יימשך קורונה, או אם תתגלה מגיפה אחרת, או גרוע מכך, ההשפעות של משבר האקלים יתגלו כאמור, אז ילדינו יזדקקו לכך